דייג אוהב דגים? וצלמת, אוהבת להצטלם?
כמתבגרת מאד לא אהבתי להצטלם. לא אהבתי את מה שראיתי במראה ועוד יותר את מה שיצא בתמונות. הייתי בורחת ממצלמות, והתמונות הבודדות שיש לי הן או עם פרצוף רוטן או מופתעת שמישהו הצליח לצלם אותי, או מסתירה את עצמי. גיליתי שהדרך הכי בטוחה לברוח מהמצלמה היא לקחת אותה לידיים. אז הפכתי לצלמת המשפחתית. כשהייתי בת 14 לקחתי את אחותי הקטנה ל״סשן״ צילומים מאולתר בבית, הלבשתי אותה בסטים שונים וצילמתי אותה עם כל סט ב״תפאורה״ אחרת. הנה כמה דוגמאות לא מאד איכותיות שהצלחתי לאתר מה״סשן״ הזה:
במקביל לתואר הראשון באוניברסיטה נרשמתי ללימודי צילום ב״מסע אחר״. הגעתי לשם עם חלום להיות צלמת טבע, ויצאתי משם עם ידיעה שצלמת טבע אני כבר לא אהיה, כי אין מצב שאסתתר בבור או מחילה במשך חודש כדי לצלם את התמונה המושלמת, כמו שעושה צלם הטבע המוכשר יוסי אשבול שהגיע ללמד אותנו. במהלך הקורס הזה צילמתי כמה פרוייקטים ובכמה סגנונות שונים, כולל צילום בשקופיות, צילום בפילם וגם פיתוח בחדר חושך (כן, כן, עד כדי כך אני זקנה), ועל הדרך התאהבתי בצילום אנשים. חלק מהתמונות מפרוייקט הסיום שלי תלויות כיום במרכז המחול בו צילמתי במשך שנה בלימודים, וחלק מהתמונות שצילמתי בת״א הוצגו בתערוכה באוניברסיטת ת״א.
כבר במהלך הלימודים התחלתי לצלם חברות ובנות משפחה באירועים החשובים שלהן- צילומי חתונה וצילומי היריון בטבע.
כשנכנסתי להיריון הראשון היה לי ברור שחייבים לצלם. כבר בחודשים מוקדמים שיגעתי את ליאור שכבר יש לי בטן ענקית, ושיצלם אותי. ברור שהבטן היתה פצפונית, אבל זה היה היריון ראשון, לא ידעתי מה זה בטן ענקית בשלב הזה.
לקראת סוף ההיריון הזמנו צלמת שהגיעה אלינו הביתה והקימה סטודיו נייד. הופעתי שאפשר לעשות כאלו תמונות בחלל כ״כ קטן, והבנתי שיש פה פוטנציאל ענק. אין כמו לשלוט באור בעצמך בכל שעה ביום, אין כמו הנוחות של החלפת בגדים בפרטיות, מיזוג אוויר ושירותים צמודים. וכך לאחר הלידה עברתי לצלם בעיקר בסטודיו ופחות בטבע.
גם אחרי כל הזמן שחלף, עדיין לא אהבתי את עצמי בתמונות (או במראה), והשתדלתי להמנע מלהצטלם. יום אחד תהל כשהיתה בערך בת 4, ראתה תמונה שלה ואמרה ״פה הייתי לבד״. באותו רגע זה הכה בי. כמעט ואין לה תמונות איתי. אני כל הזמן מצלמת אותה ואת יאיר (זה היה לפני שזהר נולדה), וכמעט לא מצטלמת איתם! אחרי שהתאוששתי מההלם הסברתי לה שתמיד כשהיא רואה תמונה שלה לבד, היא יכולה לדעת שאמא היתה איתה וצילמה אותה. למרות חוסר שביעות הרצון שלי מהתמונות, השתדלתי להצטלם איתם בכל סיטואציה, כאשר אני מבקשת שיצלמו כמה שיותר כדי שאוכל לבחור את הרע במיעוטו, ומקפידה לערוך את התמונות לפני שמישהו רואה אותן.
האתגר האישי שלי יצר סיטואציה מושלמת ללקוחות – בתור מישהי שיודעת איך זה מרגיש לא לאהוב את התמונות של עצמה, ובדיוק מה יכול להפריע לכל אשה (ותאמינו לי, הכל הפריע לי), אני יודעת להנחות את המצולמות שלי בזמן הצילומים כך שהתמונות שלהן יהיו הכי מחמיאות שאפשר, שהבגד יישב בצורה הכי מחמיאה, שהשיער יהיה מסודר ובכלל- שיהיו הכי יפות שהן, בין אם אלו צילומי היריון, תדמית או משפחה. התגובות שאני מקבלת על תשומת הלב הזו לפרטים ועל התמונות שיוצאות הן הדבר הכי מרגש ומשמח שיכול להיות.
- אבל מה יהיה איתי, מי יצלם אותי? כמה זמן אפשר להשקיע בעריכה של כל התמונות לפני שמדפיסים אותן באלבום? אחרי שעות רבות של עבודה על אלבום ההיריון האחרון שלי החלטתי לעשות את הצעד המתבקש, להתחיל להתאמן ולאכול בריא. כיום אני בעיצומו של תהליך שהתחיל לפני כ 8 חודשים, במהלכו ירדתי מעל 18 ק״ג, והיד עוד נטויה. לקח לי קצת זמן להבחין בשינוי, אבל ממש לאחרונה התחלתי אפילו לחבב את מה שראיתי בתמונות.
